אנחנו שולחים את הילדים שלנו למסגרות. לגן, לבית ספר לחוגים. רחוק מהעיניים. לפעמים זה אילוץ. לפעמים זו הדרך ללמד אותם עצמאות. ועמוק עמוק אנחנו מקווים שהם מבלים את הזמן הגדול הזה עם מורים:

• שרואים אותם כבני אדם. (כלומר יודעים לכופף את הברכיים, לפעמים להתיישב, וגם לשכב על הרצפה, כך שישמעו את קולם של ילדיכם, שיסתכלו להם בעיניים.)
• שמסוגלים לראות אותם באור אוהב גם כשקשה להם. גם כשהם קשים.
• שמסוגלים להוביל אותם, ליצור עבורם שביל לקראת הגשמה חיובית בעולם. גם ברגיל, אבל במיוחד כשהם נכנסים לפינות, כשהם מטפסים על עצים ולא יודעים איך לרדת מהם. והכי חשוב, מורים שמפתחים ומקדמים אותם ואת היכולות שלהם. שמלמדים אותם להתמודד, להתקדם, להתפתח לגמרי בעצמם. 

זה מה שרועי הגורילה עושה עבור הילדים שלכם בארץעץ.