אתם רוצים שהילדים שלכם יתלבש לגן לבד, שיתכוננו לבית הספר ולא ישכחו את הראש 

שלהם, שיאספו את הצעצועים לפני ארוחת הערב. מה כבר ביקשתם!

אמרתם.

וחזרתם.

ניסיתם שוחד. לא.

ניסיתם דוגמה אישית. לא אוספים.

איימתם, אולי הענשתם.

עדיין לא. 

להמציא סיפור ניסיתם?

מה דעתכם שהחדר הוא בכלל אתר בנייה. יש בו קולות מחרישי אוזניים, מכונות מפלצתיות. תראו את ערימת החול הזו, צריכים להעביר אותה עם המשאית הענקיסטית לקופסא. אתה המשאית האדומה. אני מערבלת בטון. קדימה. להעמיס! החול בקופסה. אוי, האיש הזה התפרק, בוא תביא לו את הראש. קצת כועס, לא נורא, נחבר אותו חזרה.

וכמובן, תוך דקות יש לכם אתר בנייה מתוקתק ומצוחצח, ילד מבסוט ואתם סוף סוף יכולים לנשום לרווחה. 

אז, למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי אתם רוצים שהילדים שלכם יבלו עם מורים שמדברים איתם בשפת הסיפורים. וזה בדיוק מה שרועי הגורילה עושה עם הילדים שלכם בארץעץ כל יום.

המסור הוא לא מסור – הוא כריש. הפטיש הוא לא פטיש – הוא סוכריה על מקל. אנחנו לא דופקים את המסמר. אנחנו שותלים גמד. לכל מעשה יש סיפור. כל פעולה היא שובבה. כל ילד הוא גיבור או גיבורה. והם עפים על זה!

אז, אם יזדמן לכם לעבור ליד הנגריה של ארץעץ ותשמעו ילדים צועקים: "רורו, תביא לנו חתיכה מהחלום."

דעו לכם, שהם מבקשים – חתיכה קטנה של עץ, אבל מה שהם מקבלים זו חתיכה מהחלום.